"וואו! איזה מזל שאני לא שומרת כשרות!", זה מה שאמרה לי השבוע בחורה חילונית אחרי שתיארתי לה מקצת מהעיסוקים וההכנות שלי כגבר חרדי בערב פסח.
"מזל שאני שומר שבת וזוכה לנוח בה באמת", כך רציתי להגיב לה, אבל עצרתי את עצמי. משום שבאותו רגע הבנתי את השגיאה בצורת השיח שהתרגלנו לנהל.
הרבה מלל נכתב ונאמר סביב השסעים בחברה הישראלית, זה חושב כך וההיא בטוחה אחרת. אך לא מספיק מדברים על איך לקיים את השיח סביב המחלוקות.
הלא השיקול להקפיד או לא על כשרות, לא מתחיל ונגמר בשאלה האם זה קל לי או קשה. כשם ששמירת שבת בעיניי אינה רק אופציה למנוחה מושלמת.
אני אוכל כשר גם כשזה מאוד טעים וכיף, ושמרתי את השבת האחרונה גם כשהחשמל כבה וישבנו בחושך ובלי אוכל ראוי. שאלת השמירה על תורה ומצוות מגיעה ונוגעת בנקודות עמוקות ויסודיות הרבה יותר, ובהתאמה כשמישהי או מישהו רוצה לבקר/להבין אותי, ראוי שיידע לשאול ולהקשיב.
בהגדה של פסח אנו נתקלים בסוגי בנים שונים, כשבקצוות לכאורה יש את החכם מול הרשע. יש שם תופעה תמוהה לכאורה שניהם שואלים שאלה דומה – מדוע ולמה חוגגים את.הפסח, ועדיין אחד מוגדר כרשע והתשובה אליו מתבטאת בהקהיית שיניו ואילו השני מוכתר כחכם ועונים לו בפירוט רב. ההסבר לכך נמצא בצורת השיח/השאלה. – הרשע שואל בזילזול "מה העבודה הזאת" – כאומר, מזל שאני לא שומר כשרות וסובל כמוכם.. לעומתו החכם פשוט מתעניין בכנות מה הרעיון שעומד מאחורי ובתוך הדברים.
אולי זה גם מסביר מדוע מול הרשע הציבו 'חכם' ולא 'צדיק' כפי הניגוד שלכאורה מתבקש. משום שכאמור הרשע בכלל לא מוגדר כצודק או לא, שמאלני או ימני, חרדי או חילוני. הרשע הוא זה שהחליט שאתם לא צודקים, שאתם סתם מאמינים בהבלים. מבלי שבאמת טרח לנסות ולהבין את מה שעומד מאחורי הערכים שלכם, בניגוד אליו עומד השני לא בהכרח צ(ו)דיק, אבל חכם!
אולי אם נשכיל לנצל את היותנו "עם חכם ונבון" בכדי לנהל נכון את השיח בין המגזרים והדעות השונות בישראל, נוכל להרגיש בני חורין באמת.
יהודה דרורי – מוביל פלוגתא באזור גוש דן, אברך ומחנך, מתגורר בבני ברק